ללא ספק, המקרה של ביטול הופעתה של לוריין היל – 7.5.2015 הוא אחד המקרים המפורסמים ביותר בתחום. אם נצטט מדבריה של היל, כפי שהביאו דובריה בעמוד הפייסבוק של הכוכבת:
"לכבוד חברי ומעריציי בישראל. כאשר החלטתי לבוא לאזור, המטרה הייתה לסגור הופעה גם בתל אביב וגם ברמאללה. גיליתי שמימוש שתי ההופעות הללו במועדים סמוכים היא משימה לא פשוטה בכלל, ואף סבוכה. אני מעוניינת להביא את ההופעות החיות שלי לאזור, אבל גם לתמוך בצדק ובשלום. חשוב לי שהמסר שלי לא יהיה נתון לפרשנות וחלילה לא ייצור ניכור כלפי מעריציי הישראליים והפלסטינים כאחד. מטעם זה החלטתי לבטל את הופעתי בישראל, ולהתחקות אחר דרך אחרת להשמיע את המוזיקה שלי לכל המעריצים באזור. מי ייתן וקור הרוח, הגהות והפתיחות ההכרחית ליצירת פיוס תגיע לאזור וליושביו".
בפועל – נראה שלא צריך לכתוב בכלל מאמר. הזמרת מביעה את דעתה הכנה על כך שאין שלום באזור ובחירה בישראל לבד, או בפלסטין לבד תיצור אפליה, וכנראה היו קשיים לוגיסטיים ליצור 2 הופעות. וכאן – נכנס תפקידו של המאמר: אין קשיים לוגיסטיים לארגן שתי הופעות, ומיד נראה למה.
תעשיית האמרגנות בישראל – כלומר אנשי יחסי הציבור והמלווים של האומנים בתוך ישראל מורכבת בעיקרה ממצביעי הצד השמאלי של המפה הפוליטית, ולא צריך מחקרים סטטיסטיים כדי להוכיח את זה. דיי להרים 5 טלפונים לעוסקים במלאכה, "להסגיר" את הליכודניקיות שלך ולקבל הרצאה מדוע אתה נבער ופרימיטיב. אם זה החומר האנושי שקובע איך ייראו ההופעות במדינה, סביר שלא הם יתנגדו להופעה בראשות הפלסטינית. אם, לצורך העניין, נפתלי בנט היה ממנה אמרגנים שיחליפו את האמרגנים הקיימים – אולי היינו במצב זה. אז את האפשרות של האמרגנים שהכשילו את המהלך – פסלנו. אולי זה הממשלה והצבא? בואו ונבדוק.
ממשלת ישראל מתוארת חדשות לבקרים כמי שמחבלת באומנות ובתרבות במדינה בכל כלי תקשורת אפשרי, כאשר הכתבות הכי מפורסמות היו על רקע אירועי פרס ישראל לספרות, עת עמד בנימין נתניהו על הרגליים האחוריות כדי שסופרים מן השמאל שלא שירתו בצבא: אבנר הולצמן ואריאל הירשפלד, לא ישמשו שופטים בוועדת הפרס. יחד עם זאת, דווקא כאשר מדובר בחברה הערבית ובפרט – הפלסטינית לא גילתה אף ממשלה בישראל, גם לא ממשלת נתניהו – החשכה ויצירת עלטה. אם זה היה נכון, היה צריך לשלוח חייל או נציג ממשלתי לבתי הספר בשכם וברמאללה, ולעצור מורים שמלמדים נכבה, לימודים אסלאמיים בעלי תוכן מסית, וכד'. עובדתית, לא רק שהלימודים הללו משמשים לרמאללאים קרדום לחפור בו, אלא גם לחלק לא קטן מהערבים היושבים בתוך תחומי הקו הירוק. לכן, לא סביר בעליל שאותה ממשלה שמרשה חינוך אנטי ישראלי ברמאללה תסרב להכניס את לוריין היל ותתנה את אי ההופעה שם בהופעה בתל אביב. לא סביר ולא אמין. אז מה נשאר?
מה שנשאר הוא ארגונים פלסטינים מחו"ל שחבריהם מתחלקים לשניים:
• פלסטינים שבאמת ניצלו מתופת: דאע"ש, נשק טועה של צה"ל בעזה, וכד'.
• דוברים ואומנים פלסטינים שמשתמשים בסבל ליצירת תעמולה אנטי ישראלית.
את הדוברות האנטי ציונית הקוראת למדר את תומכי הציונות ממוזיקה העולם לא עושה הקבוצה הראשונה, אלא השנייה. הדוברים – גם אם ילבשו סרבלים קרועים – הם אנשים עמידים, ולרוב בניהם של אצולת החברה הערבית, שהיא כידוע מעשירי העולם. גלישה לדפי סלב'ס או סלב'ס למחצה בישראל ברשת הפייסבוק אפילו חושפת מיהו הארגון של אותם דוברים פלסטינים עשירים ששכנע את לוריין היל לא לבוא: ארגון BDS, ראשי תיבות של Boycott, Divestment, Sanctions (חרם, משיכת-השקעה, סנקציות) – שהוקם ברובו מאצולת הדוברים הפלסטינים, ומקומץ אנשי שמאל המגדירים עצמם כאנטי ציונים. לשתי האוכלוסיות לא חסר כסף והם לא פועלות למען החלש, אלא כדי לחזור לשלטון, ולמדר את הערבים תומכי הציונות מחד ואת היהודים הציוניים מאידך. על מנת לא לסטות לדיון פוליטי, נביא דוגמאות נוספות מתחום מוזיקת העולם.
תחילת ההדרה האנטי ציונית – כבר בראשית התפתחותו של המוזיקאי
להלן תמליל שיחה בין שני עוסקים זוטרים באחד מענפי מוזיקת העולם. השיחה נוהלה בפייסבוק בין נגן לבין אומנית במה בקו הראשון (זמרת, רקדנית) – שניהם בעלי רמת הכרה בינונית. הנגן מהימין, האומנית היא ממשפחה חרדית שחזרה בשאלה. השיחה הייתה – הבעת דעה על אומן אחר שנחשב למשפיע ומפורסם יותר בתחום. היא פתחה בקביעה שהוא הכי טוב בתחום בארץ, והנגן הציע מישהו אחר. כך זה התפתח:
- טוב, אני לא אתווכח על דברים שהם ברורים ומובנים במילא..... רק תסתכל לאן הגיע כל אחד מהם....
- מה איכפת לי. גם שלמה ארצי הגיע רחוק מבחינת פרסום והכרה אז כולם צריכים לחשוב שהוא בהכרח טוב ?
- אני לא מדברת על אמנים בארץ
לא מעניין אותה אומנים מהארץ. מבחינתה מי שלא מהז'אנר שלה זה ניאנדרטל, ומי שבציונות בכלל לא שייך לקטגוריית האדם החושב. זו המציאות שמנסה החברה העוסקת במוזיקת העולם להכתיב לישראלים. נחמה דנוך (שם בדוי למושא השיחה) היא שמש העמים, ושלמה ארצי? הוא בסך הכל ישראלי, לא שווה שיחה.
לסיכום המאמר, כאשר מדובר במוזיקה המתבססת על סינגר סונגרייטר – אדם שכותב שירים ומבקש הכרה – החסם הציוני (או יותר נכון האנטי ציוני) תמיד היה חלק מהחברה, שכן תחנות הרדיו והאולפנים המפורסמים נמצאים בתל אביב, עיר שרובה, אם לא כמעט כולה, מצביעה לשמאל במקרה הטוב, ולא תומכת בציונות במקרה הפחות טוב. אבל מוזיקת עולם היא לא כתיבת שירים: היא משהו שמעיד על יכולת, תרגול ממושך, שמיעה ברמות על, וכל מיני יכולות שלא לכולם יש. אם בנושא כה רגיש, חשוב וחיוני להתפתחות המוזיקאי האיכותי, זה המבקש לצאת את גבולות המוזיקה הקלה, יש עדיין הדרה שמאלית ואפילו אנטי ציונית – ישראל אכן מקום לא מוסרי, כבוש וכל מה שמאשימים אותנו: כיבוש רצונו של האומן הציוני להצליח.
עמרי שטח
